יוגה קלאישה- מהן חמשת הסיבות לסבל על פי פטנג'לי?

כנראה שגם לפני אלפי שנים אנשים סבלו. זו בעצם הסיבה שבכלל פיתחו את התרגול של היוגה. בפרק השני של ה"יוגה סוטרה" בסוטרה השנייה, פטנג'לי כותב על היוגה המעשית (קרייה יוגה):

2.2"מטרתה לטפח את הסמהדי, מטרתה להחליש את המכאובים."

לאחר מכן הוא מפרט, מהם המכאובים. מה הדברים שגורמים לאנשים סבל;

3.2 "חמשת המכאובים הם אי-הידיעה, 'תחושת אני', השתוקקות, סלידה, ורצון לחיות."

אי הידיעה– במידה מסויימת אפשר לומר שאי הידיעה או הבורות כפי שהיא מתורגמת במקומות מסויימים היא למעשה הליבה, והיא מהווה את הבסיס ליתר המכאובים. צורת ההתנהגות שבה אנחנו עושים פעולה מתוך תפיסה שפעולה זו היא דבר טוב עבורינו בשעה שלמעשה פעולה זו מזיקה לנו, נקראת אי הידיעה. והיא גורמת לנו לכאב. עישון, אוכל, או כל פעולת פיצוי אחרת היא דוגמא טובה לכך. אני מרגישה מתח רב וחושבת שאם אני אוכל אני ארגע, וזה טוב בשבילי, אך למעשה זה לא טוב בשבילי לאכול כפיצוי על מתח. אנחנו תופסים משהו חולף כמשהו קבוע, משהו מצער כמשהו מענג, משהו טמא כמשהו טהור, הבילבול הזה, הוא בורות מסויימת לגבי האמת, הבילבול הזה מייצר כאב, לכאב הזה קרא פטנג'לי: א-וידיה או אי הידיעה.

תחושת אני- החיים הם מאד מורכבים. ולנו כבני אדם יש המון תפקידים. אני יכולה להיות באותה עת אמא, בת, בת זוג, מורה, תלמידה, חברה…. פטנג'לי אומר , שכשאני מזדהה יתר על המידה עם מה שאני רואה אני שוכחת את מי שרואה. אני למשליכולה להזדהות מאדעם התפקיד שלי כמורה ליוגה. ואם יום אחד לא אוכל יותר ללמד, מה אז? אני לא אגמר שהתפקיד יגמר, כי אני זה לא התפקיד שלי. אני זה לא הבגדים שלי . אני זה לא המעמד החברתי שלי. אני לא האוטו שאני נוהגת בו. אני זה לא התפקיד שלי כאמא של הילדים שלי…. אז…. מה אני כן?

השתוקקות- היא הצורך לחזור שוב ושוב על פעולות מענגות ונעימות. נשמע נפלא! למה זו בעיה? כי חזרה שוב ושוב מייצרת שחיקה וגורמת לכאב. הכי קל לראות את זה בגוף, על השרירים. מתיחה טובה זו תחושה נפלאה . אם נחזור עליה שוב ושוב ושוב בלי לאזן את השרירים מסביב ובלי לחזק את השריר שנמתח נוציא את השריר מאיזון ונגרום לכאב. גם כשהכוונה היא לייצר עוד נועם, סופו של דבר התוצאה אינה מיטיבה.

סלידה- סלידה היא הצורך להמנע מפעולות מכאיבות או לא נעימות . נשמע הגיוני סך הכל. רק שוב, כשאנחנו מקפידים לא לצאת מאזור הנוחות שלנו, אנחנו מצמצמים מאד את שטח המחייה שלנו. גם פיזית, מצמצמים את טווח התנועה וגם ריגשית. לכן ב"האטה יוגה"- היוגה של התנועה אנחנו מקפידים לעשות, בתשומת לב והקשבה כמובן, גם גברים שקשה לנו ולא רק את מה שקל ונעים לנו לעשות. ככה מתחזקים ומרחיקים עת גבולות היכולת.

הרצון לחיות- או הו! על זה אמר פטנג'לי שהוא זורם מאליו ומושרש אפילו אצל החכמים. אז מה הבעיה פה? למה הרצון לחיות מהווה מכאוב? המילה אבהיניוושה בסנסקריט מתורגמת במקומות מסויימים כ"הצמדות עיוורת לחיים". אולי כאן נמצאת התשובה, אולי כי מתוך הצמדות זו אנחנו לא תמיד נוהגים בהגיון. אולי היא טוענת בחובה את הפחד למות, או הפחד שחלקים בנו ימותו ובכך היא דומה לבורות . למרות שפטנג'לי מסביר את הקלאישות האחרות, דומה שאת הקלאישה הזו הוא מציין כעובדה מוגמרת, אפילו אצל החכמים.

והכי נפלא, שהוא גם אומר לנו מה הוא חושב שכדאי לנו לעשות בקשר לזה . להתאמן על לטפח את ההיפך.

דבר ראשון- להתבונן. להבין. לחדד את הראייה שלנו את עצמינו את מה שכואב לנו. המכאובים שהוא תאר, יש בהם לטענתו הבדל עדין מאד מסוגים אחרים של מכאובים, אך אין לבלבל בינהם. מכאובים אלו הינם השורש. אם נטפל בהם, זה יתמוך באיזון של כל היתר. צער שעוד לא התרחש, ניתן למנוע. בעזרת תרגול היוגה.

אני מצרפת סרטון יפה של מוג'י המורה האפרואמריקאי שהגיע בשנות ה80 להודו והיה תלמיד של רמהנמה מהרישי. אני מרגישה שהוא מראה באופן נוגע ללב את הקלאישה א- וידיה, ואת 'תחושת אני' . מוג'י עוזר לתלמידה שלו לפוגג את המצוקה שהיא חשה כשהוא מתייחס לבלבול שמשתולל בתוכה, ועוזר לה ליצור בהירות ולחוש שלווה יותר. מקסים. https://youtu.be/4nht8ZVGrn8